אמר רב יהודה: רב רמי, כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח! לא קשיא: הא בחטא מפורסם, הא - בחטא שאינו מפורסם. רב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן: כאן - בעבירות שבין אדם לחבירו, כאן - בעבירות שבין אדם למקום.
... תנו רבנן: עבירות שהתודה עליהן יום הכפורים זה - לא יתודה עליהן יום הכפורים אחר, ואם שנה בהן - צריך להתודות יום הכפורים אחר, ואם לא שנה בהן וחזר והתודה עליהן - עליו הכתוב אומר ככלב שב על קאו כסיל שונה באולתו. רבי אליעזר בן יעקב אומר: כל שכן שהוא משובח, שנאמר כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד. אלא מה אני מקיים ככלב שב על קאו וגו' - כדרב הונא, דאמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה - הותרה לו. - הותרה לו סלקא דעתך? אלא אימא: נעשית לו כהיתר.
וצריך לפרוט את החטא, שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדלה ויעשו להם אלהי זהב דברי רבי יהודה בן בבא. רבי עקיבא אומר: אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. אלא מהו שאמר משה ויעשו להם אלהי זהב - כדרבי ינאי. דאמר רבי ינאי: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, כסף וזהב שהרבית להם לישראל עד שאמרו די - גרם להם שיעשו אלהי זהב.
א. רב מעמיד אותנו בפני ניגוד העולה מתוך שני פסוקים: מצד אחד, הדבר הרצוי הוא שיהיה האדם "כסוי חטאה", ולכן יש לאדם להסתיר את חטאיו ככל האפשר, אך מצד שני נאמר, "מכסה פשעיו לא יצליח"!
סתירה זו פותר רב על ידי הבחנה בין המקרים: נכון שיהיה האדם "כסוי חטאה" בחטא שאינו מפורסם, אולם בחטא מפורסם "מכסה פשעיו לא יצליח". מה יועיל ניסיון של הסתרה, כאשר רבים מודעים לחטאו של אדם? אדרבה, כפי שהחטא מפורסם, רצוי שהתשובה תהיה מפורסמת, וכך יהיה גדול קידוש השם מחילול השם. מצד שני, פרסומו של חטא שאינו ידוע מהווה חילול השם, ואין לפרסמו.
בשונה ממנו, פותר רב נחמן את הסתירה על ידי הבחנה אחרת: צריך האדם להיות "כסוי חטאה" בחטא שבין אדם למקום, אולם בחטא שבין אדם לחבירו, "מכסה פשעיו לא יצליח". פרסומו של חטא שבין אדם למקום, מהווה כאמור חילול השם. אך בחטא שבין אדם לחבירו, ישנן מספר סיבות לכך ש"מכסה פשעיו לא יצליח". ראשית, פעמים רבות, עצם העובדה שהחטא הוא בין אדם לחבירו, גורמת לכך שגם החבר הנפגע (ולעיתים גם אנשים נוספים) מודעים לחטא, ואם כן אין מקום להסתיר את התשובה. שנית, התשובה דורשת מחילה של הנפגע, ואם אין הנפגע מתרצה, דורשת ההלכה מהפוגע התנצלות פומבית, אליה חוברים חבריו של הנפגע. שלישית, בחטא שבין אדם לחבירו, המימד של חילול השם מצטמצם, מפני שהחטא לא נתפס בעיני בני אדם כחטא כלפי שמים (אף אם אין זה כך באמת).
במחלוקת זו פסקו רובם המוחלט של הפוסקים כרב נחמן, שעבירות שבין אדם לחבירו מותר לגלות, ולעיתים יש לגלות אותם לשם התשובה, אך עבירות שבין אדם למקום אסור לגלות לבני אדם. מכאן עולה, שאין מקום ל"ערבי התעוררות" וכדומה, בהם מרצה אדם על חטאיו בעבר לפני הציבור, כיצד בעבר היה שקוע בזנות וסחר בסמים, והיום הוא נוהג להניח תפילין של רש"י ושל ר"ת! הדבר מהווה חילול השם!
ב. נחלקו גדולי התנאים בעניין הקרוב לכך. האם אדם שמתוודה ביום הכיפורים צריך לפרט את חטאיו, או שלא. רבי יהודה בן בתירה אומר שצריך לפרט את החטא, כפי שעשה משה רבינו בחטא העגל, שהתוודה בשם העם "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב". רבי עקיבא, לעומתו, אומר שלא צריך, ומה שאמר משה רבינו אינו פירוט החטא, אלא חלק מהסנגוריה על עם ישראל. וכך אמר משה רבינו לקב"ה, "כסף וזהב שהרבית להם לישראל עד שאמרו די, גרם להם שיעשו אלהי זהב".
אחת הבעיות הקשות ביותר בימינו, נובעת מהעובדה שב"ה, מצבנו טוב הרבה יותר מזה של אבותינו, עד שיש לנו יותר מידי כסף. הכסף פוגע ביראת שמים – "וישמן ישורון ויבעט". בעבר, אדם שהיה דחוק מבחינה כלכלית, מה היה עושה? היה הולך לבית הכנסת להתפלל. היום, פעמים רבות הבעיה שהוא נתקל בה היא בעיה של חניה: יש לו שתי מכוניות, ואינו יודע היכן להחנות אותן. לא חסר לו כלום, ב"ה, ואז הוא לעיתים מגיע למצב בו הוא לא מבין למה צריך להתפלל. אדם שצריך להסביר לו למה להתפלל, הוא אדם חולה! התפילה היא טבעית לאדם!
על כל פנים, נחלקו הפוסקים כמי יש לפסוק: כרבי עקיבא, או כרבי יהודה בן בתירה? במישור ההלכתי ישנן הוכחות לכאן ולכאן. מצד אחד: הלכה כרבי עקיבא מחבירו, וביומא נאמר:
תנו רבנן: מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשכה. ... מאי אמר? - אמר רב: אתה יודע רזי עולם. ושמואל אמר: ממעמקי הלב. ולוי אמר: ובתורתך כתוב לאמר. רבי יוחנן אמר: רבון העולמים. רבי יהודה אמר: כי עונותינו רבו מלמנות וחטאתינו עצמו מספר. רב המנונא אמר: אלהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי עכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה יהי רצון מלפניך שלא אחטא ומה שחטאתי מרוק ברחמיך אבל לא על ידי יסורין. ... אמר מר זוטרא: לא אמרן אלא דלא אמר אבל אנחנו חטאנו. אבל אמר אבל אנחנו חטאנו - תו לא צריך. דאמר בר המדודי: הוה קאימנא קמיה דשמואל, והוה יתיב, וכי מטא שליחא דצבורא ואמר אבל אנחנו חטאנו קם מיקם. אמר, שמע מינה: עיקר וידוי האי הוא.ומצד שני: בחינת המחלוקת שבברייתא הקודמת, בין רבי אליעזר בן יעקב לחבירו, מעלה שאם חזר אדם על עוונותיו בשנה הקודמת, הרי שאין מחלוקת שהוא צריך להתוודות על כך. ואם כן, ודאי שצריך להתוודות עם פירוט, שאם לא כן, בכל מקרה מתוודה האדם ביום כיפור, ואין מקום למחלוקת בין רבי אליעזר לחבירו. נוסף לכך אמרו חז"ל "משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי", ולכן כל מקום שהוא מוזכר במשנה או בתוספתא דבריו הם הלכה, ואם כן במקרה שלנו שדברי ראב"י נמצאים בתוספתא יש מקום לפסוק הלכה כמותו. נוסף לכך ישנם מספר מקורות, המחזקים את הפסיקה כרבי יהודה בן בתירה:
א. במסכת יומא מדבר התלמוד על אחד הניסים שנעשו בהר הבית ביום הכיפורים:
אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שישראל עולין לרגל עומדין צפופין, ומשתחוים רווחים.ומסביר רש"י:
משתחוים רווחים - וכשמשתחוים ונופלים נעשה להם נס, והמקום מרחיב עד שיש ביניהן ארבע אמות שלא ישמע איש וידוי של חבירו, שלא יכלם.אם כן, ודאי היו מפרטים את חטאיהם, ואף זכו לנס בשביל כך.
ב. במסכת סוטה נאמר:
והאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מפני מה תקנו תפלה בלחש? כדי שלא לבייש את עוברי עבירה, שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה.ומסביר רש"י:
מפני מה תקנו - שיהא אדם אומר תפלתו בלחש כדאשכחנא בחנה וקולה לא ישמע.ג. בתלמוד הירושלמי, מזהה התלמוד בין מחלוקת ריב"ב ור"ע, למחלוקת התנאים בעניין פירוט הנדר: אם צריך אדם לפרט את נדרו בפני החכם, בכדי שיתיר לו את נדרו או שלא. ומסכם הירושלמי שצריך לפרוט את הנדר.
שלא לבייש את עוברי עבירה - המתוודים בתפלתם על עבירות שבידם.
ד. בפסיקתא רבתי נאמר:
כך דוד אמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, אמר לו הקדוש ברוך הוא אשרי אדם לא יחשוב [ה'] לו עון, ומי הן אילו שהקדוש ברוך הוא נושא פשעיהם, אילו ישראל שהן זכאין ביום הכיפורים ופורטים עונותיהם ופשעיהם והקדוש ברוך הוא נושא (אותם) [את] עונותיהם, אמר הכתב מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם (משלי כ"ח י"ג) כיון שישראל פורטים את עונותיהם ומתודים לפני הקדוש ברוך הוא סולח להם ועובר על פשעיהם שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם [מכל חטאתיכם] לפני ה' תטהרו (ויקרא ט"ז ל').מכל זה עולה, שיש לפרט את החטא בוידוי.
אולם, מתוך מבנה הסוגיה, יש לשים לב לנקודה מעניינת: הסוגיה פותחת לדיון בין האמוראים, ורק לאחר מכן עוברת לדברי התנאים, בניגוד לכל כללי התלמוד!
מתוך כך, יש להבין שהאמוראים דנים במקרה אחד, והתנאים במקרה אחר: בעוד האמוראים דנו בעניין הוידוי באופן כללי, התנאים נחלקו בענין הוידוי ביום הכיפורים. אם כן, יש להבין שכל המחלוקת שבין רבי עקיבא לריב"ב, אינה אלא ביום הכיפורים, ובוידוי רגיל הנעשה במהלך השנה, ודאי שגם רבי עקיבא מודה שצריך לפרט את החטא. ואחר שהתוודה במהלך השנה על חטאיו, דורש ריב"ב וידוי חוזר על כל חטאי השנה, ור"ע אינו דורש זאת, מפני שכבר התוודה במהלך השנה.
נוסף לכך, יש לשים לב שר"ע לא אסר לפרט את החטא, אלא רק חלק על ריב"ב, שטען שחייב האדם לפרט את חטאיו, וביחוד לפי גירסת הרי"ף:
וצריך לפרט את החטא שנאמר חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב דברי ר' יהודה בן בבא ר' עקיבא אומר אינו צריך אלא מה אני מקיים ויעשו להם אלהי זהב כדר' ינאי.דברים אלו, יסבירו את דברי התלמוד והמדרשים שראינו לעיל, באופן שאינו סותר בהכרח את דברי רבי עקיבא. דבר שיסביר את פסיקתם של רבינו סעדיה גאון, ושל קדמוני ספרד שפסקו כרבי עקיבא.
אולם נראה שיש מן הגאונים שפסקו כריב"ב, ולכן תיקנו את תפילת "על חטא" ו"אשמנו בגדנו", הכוללות את וידוי כוללני עם וידוי פרטני על החטאים המצויים, באופן שמעודד את האדם להתוודות על חטאיו ולפרט אותם.
כמובן, שכל הדברים האלו אמורים בוידוי של יחיד, אולם בוידוי של הש"ץ, אין מקום לפירוט של החטא הפרטי של האדם, מפני שתפילת הש"ץ אינה תפילה שלו, אלא תפילה של כל הציבור.
הוידוי, הוא חלק מתבקש בתהליך התשובה, בו האדם באופן טבעי מרגיש צורך לפרט את חטאיו, ואינו מסתפק בתשובה המתבצעת בכוונת הלב, ואף על פי שגם הרהור תשובה, הוא תשובה גמורה. אולם יש מצבים שהחטא הוא חמור, והאדם מתבייש לפרט את חטאיו, ואף על פי שהוא מודע לכך שהקב"ה יודע תעלומות. למקרים כאלו מתייחס רבי עקיבא, ואינו דורש מהאדם לפרט את החטא.
ג. הבושה הנובעת מהחטא היא דבר חשוב מאד, וחז"ל מדגישים זאת בסוגיה זו: "כיון שעבר אדם עבירה שנה ושילש בה ... נעשית לו כהיתר". צריך האדם מאד מלהתרגל לעבירה, מפני שקשה מאד להחזיר את המצב לקדמותו. אדם המאבד את התחושה של החטא, אין כבר מה שירחיק אותו מהחטא הבא, וכפי שמסביר הרב קוק בהרחבה:
הרעות כשהן מתעצמות בטבע הנפש להיות עצם מעצמיו, לא יוכל העושה הרע להרגיש כל רגש של בושה, שהרי כל הרעות הם לפי ערך כבודו שהושפל. ... אמנם בהיות האדם מרומם נפשו למעלה משפלות השחיתות, אז ישוב להתבייש בכל פועל רע, וצער הבושה ירשים יותר את תיעוב הרע וחשק הטוב שנחסר לו, עד שאם עוד לא הספיק להתעצם נסוב, אבל כבר אבד הרע ערכו מלהיות לו קנין טבעי. ע"כ בערך זה מוחלין לו על כל עונותיו, כ"ז רגש הבושה הטוב כשמתעורר בנפש מתפשט הוא ג"כ על כל חלקי הרעות לתעבם, ע"כ כבר ראויה היא הנפש ההיא להיות במחיצת צדיקים וטהורים, ואם שרידי הרע הדבקים על הפעולה צריכים להתבער ע"י עונש ויסורין, זה יעשה ד' בחסדו, אבל יסוד הנפש כבר ניצלה. מה שאין כן עז פנים, שלא ידע בושת והרעות הם קניניו העצמים, הוא לא יתמרק כדרך שממרקות הנפשות שרק מקרים רעים נטפלו להם, כ"א בדרך שפועל לשנות טבע הנפש ועצמה, ועל זה נועד הגיהנם. ע"כ עז פנים לגיהנם, ובושת פנים לגן עדן, להתענג אל ד' ואל טובו.לעיתים, פועל האדם באופן בלתי מודע, ומטשטש בכח את הרגשת הבושה של החטא, שונה ומשלש עד שהעבירה נעשית לו כהיתר, כפי שמתאר זאת ר' הלל צייטלין:
מבקשים סיבות סוציאליות, ובכלל - 'אנושיות ביותר', למוסר-הכליות והרהורי-התשובה. אבל מאין זו התמידות, זו העיקשות של החרטה, הפועלת למרות רצונו ושיכלו של אדם? מאין אותו הקול שאינו פוסק: חזור בך, חזור בך?אולם כל עוד הרגשה זו נמצאת, עדיין ישנו מקום לתיקון, כפי שהסביר רבי עקיבא. וכפי שמנסח זאת הרב קוק:
בני-אדם משתיקים את הקול, גוערים בו, מבקשים "להשתחרר" ממנו על-ידי חטאים חדשים, מסיחים-דעתם ממנו. הם עושים עצמם כלא שומעים, שוקעים עוד יותר בתועבות-החיים, אבל הוא איננו פוסק מלרדוף אותם ומלהדריכם מנוחה.
התשובה הטבעית הנפשית והרוחנית. הוא מה שקוראים "מוסר כליות". טבע הנפש האנושית הוא ללכת בדרך ישרה, וכשסר מן הדרך, כשנפל בחטא, אם נפשו עדיין לא נשחתה לגמרי, הרי החוש הזה של הישרות מדאיב את לבבו והוא מתמוגג מכאב, והוא מזדרז לשוב לתקן את המעוות, עד אשר ירגיש כי נמחה חטאו. חלק זה של התשובה הוא מסובך הרבה מאד, תלוי הוא בתנאים רבים פנימיים וחצוניים, ויש בו כמה דרכי הטעה, שחובה היא להשמר מהם, אבל מ"מ הוא אחד היסודות, שתוכן התשובה נשען עליהם.
