מאמרים

רבים מחכמי ישראל, גם אם לא הקדישו זמן לבירור טעמי המצוות, נתנו טעמים למצוות לימוד תורה. בשונה ממצוות אחרות העיסוק בשאלה זו, לא מתחיל אי שם באמצע הגלות. כבר ליהושע בן נון אומר הקב"ה "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמֹר לעשות ככל הכתוב בו".

מתוך כך, הדגישו חכמי ישראל בכל הדורות שהלימוד הכרחי לשם הקיום, והוא הרובד הבסיסי של לימוד תורה לשמה:

מדברים אלו ניתן להבין לכאורה, שתפקידו של לימוד התורה נגזר מהידע שהוא מוסיף לאדם ביחס לשמירת המצוות ותו לא. אמצעי בלבד ('הכשר מצוה' בעגה הישיבתית), חסר כל ערך עצמי. אולם זוהי אי הבנה ובורות גדולה. בורות גדולה בדברי חז"ל ובדברי כל חכמי ישראל לדורותיהם שהדגישו שהלימוד הוא בעל ערך עצמי. ערך שאף גדול יותר ממצוות אחרות. ואי הבנה של מהות התורה.

בדיון המפורסם של חז"ל אודות השאלה: "תלמוד גדול או מעשה גדול?" אומרים חז"ל: "נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול, נענה ר"ע ואמר: תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה". מתוך דברים אלה ברור שללימוד ערך עצמי, שהרי אם לא כן, מדוע לא הכריעו חכמים כדעת רבי טרפון? מתוך דברים אלה עולה באופן ברור שגדולתו של הלימוד הוא בכך שהוא כולל שני מרכיבים: הלימוד כתכלית, והלימוד כאמצעי. ולכן "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה".

ככלל, בכל דבר גדול ובעל משמעות אין הפרדה בין אמצעי למטרה. קיומה של מדינת ישראל הוא אמצעי, וגם מטרה. פרנסתו של אדם היא אמצעי, ותכלית לכשעצמה ("גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה"). שמירת המצוות היא אמצעי לדביקות בה', וגם מטרה לכשעצמה, כפי שהסבירו חכמי ישראל בטעמי המצוות.

על כל פנים, המשך סוגיה זו מחזק את הקביעה שללימוד ערך עצמי:

על כך ניתן להוסיף דברים רבים שלא ניתן לכתוב את כולם, אך ראוי להזכיר לפחות את הדברים שכל אדם מכיר כגון המשנה בפאה שאנו שונים בכל יום: "אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורים והראיון וגמילות חסדים ותלמוד תורה אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם". משנה שמבהירה באופן שאינו משתמע לשני פנים: הלימוד הוא בעל ערך עצמי, ורק מתוך כך "הקרן קיימת לו לעולם הבא". גם ברכות התורה מדגישות נקודה זו: "ונהיה אנחנו וצאצאינו לומדי תורתך לשמה", "ותן בליבנו בינה להבין להשכיל לשמוע ללמוד וללמוד לשמור ולעשות".

אין ספק שבמסגרת הלימוד יש לתת מקום מרכזי ללימוד המתורגם לשפת המעשה, ואת שאר חלקי הלימוד לתרגם לשפת המעשה, כפי שמזכיר הרמב"ן באיגרת המפורסמת לבנו: "והוי זהיר לקרות בתורה תמיד אשר תוכל לקיימה. וכאשר תקום מן הספר תחפש באשר למדת אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו". אך על כל פנים אין להזניח את שאר חלקי התורה, כפי שמדגיש הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה: "וחייב לשלש את זמן למידתו, שליש בתורה שבכתב, ושליש בתורה שבעל פה, ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ... וענין זה הוא הנקרא תלמוד. ... ודברי קבלה בכלל תורה שבכתב הן ופירושן בכלל תורה שבעל פה". הוי אומר, תורה שבע"פ (כמו תורה שבכתב) כוללת חלקים רבים שאינם יורדים לפסים מעשיים במובן ההלכתי. ואעפ"כ יש ללמוד אותה. את כולה. 

מדוע  כאן מגיעים אנו לאי הבנת מהותה של התורה שציינתי לעיל. בעניין זה מסביר הרמח"ל: "הנה תלמוד התורה הוא ענין מוכרח, לפי שזולתו אי אפשר להגיע אל המעשה, כי אם לא ידע מה הוא מצווה שיעשה איך יעשהו. אמנם זולת כל זה יש בתלמוד תכלית גדול לשלימותו של האדם". ושם מסביר הרמח"ל בפרוטרוט שלימוד התורה הוא דביקות בה' בצורתה הגדולה. צמצום התורה למדרגה של אמצעי לשמירת המצוות, מרדד את התורה לרמת מדריך טכני, ויוצר דיסונאנס עצום בין קיום המצוות, לבין מה שהתורה היא באמת: מקור לשלימות של האדם ושל העולם, במישור האמוני, המוסרי, המעשי, הנפשי והחברתי.