פרשת בא/ חומש הראי"ה שמות עמ' 121 (מתוך חבש פאר)
מאמר מאת הרב ידידיה זייני יצ"ו, ר"מ בישיבה
מה הקשר בין תפילין לארץ ישראל?
המצוה שכל יהודי מקיים בכל יום מתוך קדושה מיוחדת, זו הנחת תפילין. עד כדי כך שאמרו חז"ל "תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפיים" (שבת מט.). הצד הפנימי יותר של התפילין, פרשיות התפילין, מוצפנות היטב בתוך התפילין באופן המבטא את קדושתן המיוחדת. לאור כל זאת, אנו מצפים למצוא בפרשיות אלו את יסודות עבודת ה'. ואכן זה קורה בשלוש פרשיות מתוכן – "שמע ישראל" המבטאת את קבלת עול מלכות שמיים, "והיה אם שמוע" המבטאת את קבלת עול מצוות, ו"קדש לי" – קדושת הבכור, המבטאת את בחירת עמ"י, כמ"ש "בני בכרי ישראל". אך הפרשה הרביעית של התפילין, באופן מפתיע ביותר, עוסקת בנושא הנראה לכאורה צדדי לחלוטין ביחס לכל התורה כולה, וזו פרשת פטר חמור המופיעה בסוף הפרשה שלנו. מדוע אם כן דווקא פרשה זו נבחרה להיות בתפילין?
וכשאנו ניגשים לתוכן של פרשת פטר חמור, מתעוררת תמיהה גדולה. הפרשה פותחת במילים "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ..." - מה הקשר בין מצוות פטר חמור לארץ ישראל?! וכי אין חמורים בחו"ל?! מצוות התלויות בארץ אלו בד"כ מצוות הנוגעות לאדמת ארץ ישראל, לבניין בית המקדש, או נושאים הנוגעים לכלל ישראל היושב בארצו. אך מצוות פטר חמור אינה עונה לאף אחד מקריטריונים אלו!
לשאלה זו משיב התלמוד במסכת קידושין (לז:): "ביאה דכתב רחמנא גבי תפילין ופטר חמור למה לי? ההוא מיבעי ליה לכדתנא דבי ר' ישמעאל: עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ".
אלא שאף תשובה זו של התלמוד טעונה עיון. ראשית, מהי כוונת התלמוד ב"מצווה זו"? מצוות תפילין או מצוות פדיון פטר חמור? והשאלה היותר מרכזית עבורינו היא מדוע השכר של מצוה זו הינו הכניסה לארץ? מה הקשר בין הדברים?
בשאלות אלו עוסק הרב קוק באריכות בספרו "חבש פאר" (דרוש א, חומש הראי"ה עמ' 121-122). מבאר הרב, שלכאורה במציאות שלנו, העניינים הרוחניים והגשמיים מתנגדים זה לזה – בניין העולם החומרי והעצמתו אינם מסתדרים יחד עם קדושה, אהבת ה', ויראת שמיים. וכפי שניסח זאת בעל חוה"ל "כל זמן שהוסיפה הארץ ישוב, הוסיף השכל חורבן". אך למען האמת לא ייתכן לומר כך, שהרי בתחיית המתים הגוף יקום אף הוא לתחייה, וא"כ גם בעולם האידאלי המתוקן יש מקום לגוף ולחומריות. ולכן מבאר הרב, שכל השאלה היא מהו המקום של הצדדים הגופניים לעומת הצדדים הרוחניים. אם הצד הגופני מוביל והצד הרוחני כנוע אליו זהו ודאי מצב בעייתי ביותר, המושך את האדם כלפי מטה. אך אם הצד הרוחני מוביל לתכלית נשגבה, ולשם כך משתמש בענייני החומר, במצב כזה ככל שהגוף יהיה חזק יותר הוא דווקא יאפשר מקום לרוחניות עוד יותר נשגבה.
וכך מבאר הרב את משמעות התפילין. אנו מניחים תפילין של יד כנגד הלב ותפילין של ראש כנגד המח, כלומר כנגד השכל והרגשות. אם נותנים פורקן לשכל ולרגש לפעול עפ"י הטבע, הם עלולים להיות מובלים ע"י הכחות החומריים שבאדם, ומכאן להגיע לכל רעה ח"ו. ולכן אנו מניחים תפילין הנמצאים מחוץ לגופו של האדם ומעל לגופו של האדם, ואינם משתנים לפי מצב הגוף. בכך אנו דואגים לשמר את עליונות הרוחניות ביחס לחומריות, באופן תמידי ויציב. וכשאנו נמצאים במצב זה, לא זו בלבד שחיזוק כחות הגוף לא יהווה סכנה לרוחניות וקדושה, אלא דווקא ישמש כבסיס לכל קודש.
וכך אנו מבינים את הקשר לארץ ישראל. בתנ"ך ובדברי חז"ל א"י מתוארת תמיד בצדדיה הגשמיים, כמ"ש "ארץ זבת חלב ודבש", "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם", וכדו'. כשאנו שבים לארץ הקודש לאחר גלות ארוכה, ישנה סכנה גדולה מאוד. בניגוד לזמן הגלות, בו הצדדים החומריים בעמ"י היו בשפל המדריגה, כאן בא"י הם מגיעים לעוצמות גדולות במיוחד, בין ברמה הפרטית ובין ברמה הכללית. מצב זה עלול להוריד את האדם להתעסקות שפלה בענייני החומר ולניתוק מכל קודש. ולכן מי שמקיים מצוות תפילין במשמעותה הנשגבה הנ"ל, אין לו לחשוש מסכנה זו. אדם כזה שם בראש מעייניו את עולם הקודש והרוח, וכל מצב חומרי שיפגש עמו יהיה לו רק לעזר בעבודת ה'.
עפ"י דבריו אלה של הרב, ניתן להבין מדוע פרשת פטר חמור נמצאת בתפילין, ובדיוק בזמן יציאת מצרים. אומות העולם משולים תמיד לחמור, כמו שאומר אברהם אבינו לאליעזר וישמעאל – "שבו לכם עם החמור – עם הדומה לחמור" (יבמות סב.), ובפרט מצריים, עליהם נאמר "בשר חמורים בשרם" (יחזקאל כג, כ). לעומת זאת עמ"י משול לשה, כמ"ש "שה פזורה ישראל" (ירמיה נ, יז), וכפי שגם אברהם אבינו אומר על יצחק אבינו "אלהים יראה לו השה לעלה בני" (בראשית כב, ח). מהו ההבדל בין החמור לשה? חמור אסור באכילה – זו בהמה טמאה עוד יותר מגמל וחזיר, שהרי אין לה סימן טהרה אחד (כפי שמבאר הרב קוק באגרת תקנ"ה). ומצד שני לחמור תפקיד חשוב בעבודה, כמ"ש "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דברים כב, י), ובמשא כמ"ש "כי תראה חמור שונאך רבץ תחת משאו" (שמות כג, ה). לעומת זאת תכונות השה הן הופכיות לחלוטין. השה מותר באכילה, ואף מהודר לקרבן שהרי רוב הקרבנות מביאים ממנו, ולא זו בלבד אלא שאף ניתן להשתמש בכולו – בצמר לבגדים, בקרניים לשופר, ובחלב לשתיה. אך מצד שני, אינו מתאים לעבודה ואף לא למשא ולכל מלאכה.
במצב של גלות, בו עמ"י עדיין לא הצליח להשליט את הקדושה על החומריות, היינו זקוקים להשאיר את הכחות הרוחניים בלבד, את כחות ה"שה" כמ"ש "שה פזורה ישראל" – מפוזר בארבע רוחות העולם. וכשמגיעים כחות חומריים התנגדנו אליהם בכל תוקף – "וערפתו" – צריך להשאיר לגויים את העיסוק בענייני החומר, כעזר לעבודה חומרית למען הקודש ולנשיאה ובסיס חומרי לקודש. אך החמור עצמו טמא לחלוטין – במהות שלהם אין קודש כלל, ולכן אנו צריכים להתרחק מהם ומהשפעתם עלינו.
אך כשאנו מגיעים לא"י, אנו פודים את החמור בשה, כלומר אנו מצליחים לרומם את החמור לטובת השה ולשימוש השה. אנו לוקחים אתנו את הכחות החומריים, ומשתמשים בהם כאמצעים לנשיאת הקודש. במציאות זו אנו כבר לא זקוקים לגויים כאמצעי עזר חומריים (עם תופעות הלוואי של אמצעים אלו), אלא החמור כבר בידינו – תחת שלטון הרוח והקודש, וכפי שאומרים חז"ל שהמשיח רכוב ע"ג החמור (סנהדרין צח.).
וכך ניתן להבין את הסיפור המפורסם במסכת שבת (מט.):
"אמר רבי ינאי: תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים. מאי היא? אביי אמר: שלא יפיח בהן. רבא אמר: שלא יישן בהן. ואמאי קרי ליה בעל כנפים? שפעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל, שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו. והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק. ראהו קסדור אחד - רץ מפניו, ורץ אחריו. וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו, אמר לו: מה זה בידך? אמר לו: כנפי יונה. פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה. לפיכך קורין אותו אלישע בעל כנפים. ומאי שנא כנפי יונה משאר עופות? - משום דאמתיל כנסת ישראל ליונה, שנאמר (תהלים סח) כנפי יונה נחפה בכסף וגו' מה יונה כנפיה מגינות עליה - אף ישראל מצות מגינות עליהן".
ולא מובן מדוע נאמר שתפילין צריכים "גוף נקי"? הרי לפי הסיפור היה צ"ל "נשמה טהורה" או "מסירות נפש" וכדו'! ושאלה נוספת שמעורר הסיפור, מדוע דווקא המשל של כנפי יונה מבטא את הגנת המצוות על עמ"י? ישנם דברים רבים במציאות המשמשין כמגן ושמירה!
עפ"י כל מה שאמרנו לעיל, הדברים ברורים. ללא הכנפיים, היונה נשארת על הארץ – מחוברת לארציות ולחומריות. ורק בזכות כנפיה היא מתרוממת לרוח – לעולם רוחני ונשגב. וכך עמ"י, השם את דבר ה' בראש מעייניו, מצליח לרומם את הגוף, עד שיהיה גוף "נקי" לחלוטין (וראה עוד בפירושו של הרב קוק בעין אי"ה על מעשה זה). וזה מגיע עד כדי כך שזהו תשמיש הקדושה היחיד הצמוד לגופו של היהודי. וכשנפעל באופן זה, המרומם את כל העולם החומרי לשימוש הקודש, נהיה מוגנים לחלוטין, ושום עם ולשון המשולים לחמור לא יוכלו לנו – "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך... אלו תפילין שבראש" (ברכות ו.).
מאמר מאת הרב ידידיה זייני יצ"ו, ר"מ בישיבה
מה הקשר בין תפילין לארץ ישראל?
המצוה שכל יהודי מקיים בכל יום מתוך קדושה מיוחדת, זו הנחת תפילין. עד כדי כך שאמרו חז"ל "תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפיים" (שבת מט.). הצד הפנימי יותר של התפילין, פרשיות התפילין, מוצפנות היטב בתוך התפילין באופן המבטא את קדושתן המיוחדת. לאור כל זאת, אנו מצפים למצוא בפרשיות אלו את יסודות עבודת ה'. ואכן זה קורה בשלוש פרשיות מתוכן – "שמע ישראל" המבטאת את קבלת עול מלכות שמיים, "והיה אם שמוע" המבטאת את קבלת עול מצוות, ו"קדש לי" – קדושת הבכור, המבטאת את בחירת עמ"י, כמ"ש "בני בכרי ישראל". אך הפרשה הרביעית של התפילין, באופן מפתיע ביותר, עוסקת בנושא הנראה לכאורה צדדי לחלוטין ביחס לכל התורה כולה, וזו פרשת פטר חמור המופיעה בסוף הפרשה שלנו. מדוע אם כן דווקא פרשה זו נבחרה להיות בתפילין?
וכשאנו ניגשים לתוכן של פרשת פטר חמור, מתעוררת תמיהה גדולה. הפרשה פותחת במילים "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ..." - מה הקשר בין מצוות פטר חמור לארץ ישראל?! וכי אין חמורים בחו"ל?! מצוות התלויות בארץ אלו בד"כ מצוות הנוגעות לאדמת ארץ ישראל, לבניין בית המקדש, או נושאים הנוגעים לכלל ישראל היושב בארצו. אך מצוות פטר חמור אינה עונה לאף אחד מקריטריונים אלו!
לשאלה זו משיב התלמוד במסכת קידושין (לז:): "ביאה דכתב רחמנא גבי תפילין ופטר חמור למה לי? ההוא מיבעי ליה לכדתנא דבי ר' ישמעאל: עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ".
אלא שאף תשובה זו של התלמוד טעונה עיון. ראשית, מהי כוונת התלמוד ב"מצווה זו"? מצוות תפילין או מצוות פדיון פטר חמור? והשאלה היותר מרכזית עבורינו היא מדוע השכר של מצוה זו הינו הכניסה לארץ? מה הקשר בין הדברים?
בשאלות אלו עוסק הרב קוק באריכות בספרו "חבש פאר" (דרוש א, חומש הראי"ה עמ' 121-122). מבאר הרב, שלכאורה במציאות שלנו, העניינים הרוחניים והגשמיים מתנגדים זה לזה – בניין העולם החומרי והעצמתו אינם מסתדרים יחד עם קדושה, אהבת ה', ויראת שמיים. וכפי שניסח זאת בעל חוה"ל "כל זמן שהוסיפה הארץ ישוב, הוסיף השכל חורבן". אך למען האמת לא ייתכן לומר כך, שהרי בתחיית המתים הגוף יקום אף הוא לתחייה, וא"כ גם בעולם האידאלי המתוקן יש מקום לגוף ולחומריות. ולכן מבאר הרב, שכל השאלה היא מהו המקום של הצדדים הגופניים לעומת הצדדים הרוחניים. אם הצד הגופני מוביל והצד הרוחני כנוע אליו זהו ודאי מצב בעייתי ביותר, המושך את האדם כלפי מטה. אך אם הצד הרוחני מוביל לתכלית נשגבה, ולשם כך משתמש בענייני החומר, במצב כזה ככל שהגוף יהיה חזק יותר הוא דווקא יאפשר מקום לרוחניות עוד יותר נשגבה.
וכך מבאר הרב את משמעות התפילין. אנו מניחים תפילין של יד כנגד הלב ותפילין של ראש כנגד המח, כלומר כנגד השכל והרגשות. אם נותנים פורקן לשכל ולרגש לפעול עפ"י הטבע, הם עלולים להיות מובלים ע"י הכחות החומריים שבאדם, ומכאן להגיע לכל רעה ח"ו. ולכן אנו מניחים תפילין הנמצאים מחוץ לגופו של האדם ומעל לגופו של האדם, ואינם משתנים לפי מצב הגוף. בכך אנו דואגים לשמר את עליונות הרוחניות ביחס לחומריות, באופן תמידי ויציב. וכשאנו נמצאים במצב זה, לא זו בלבד שחיזוק כחות הגוף לא יהווה סכנה לרוחניות וקדושה, אלא דווקא ישמש כבסיס לכל קודש.
וכך אנו מבינים את הקשר לארץ ישראל. בתנ"ך ובדברי חז"ל א"י מתוארת תמיד בצדדיה הגשמיים, כמ"ש "ארץ זבת חלב ודבש", "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם", וכדו'. כשאנו שבים לארץ הקודש לאחר גלות ארוכה, ישנה סכנה גדולה מאוד. בניגוד לזמן הגלות, בו הצדדים החומריים בעמ"י היו בשפל המדריגה, כאן בא"י הם מגיעים לעוצמות גדולות במיוחד, בין ברמה הפרטית ובין ברמה הכללית. מצב זה עלול להוריד את האדם להתעסקות שפלה בענייני החומר ולניתוק מכל קודש. ולכן מי שמקיים מצוות תפילין במשמעותה הנשגבה הנ"ל, אין לו לחשוש מסכנה זו. אדם כזה שם בראש מעייניו את עולם הקודש והרוח, וכל מצב חומרי שיפגש עמו יהיה לו רק לעזר בעבודת ה'.
עפ"י דבריו אלה של הרב, ניתן להבין מדוע פרשת פטר חמור נמצאת בתפילין, ובדיוק בזמן יציאת מצרים. אומות העולם משולים תמיד לחמור, כמו שאומר אברהם אבינו לאליעזר וישמעאל – "שבו לכם עם החמור – עם הדומה לחמור" (יבמות סב.), ובפרט מצריים, עליהם נאמר "בשר חמורים בשרם" (יחזקאל כג, כ). לעומת זאת עמ"י משול לשה, כמ"ש "שה פזורה ישראל" (ירמיה נ, יז), וכפי שגם אברהם אבינו אומר על יצחק אבינו "אלהים יראה לו השה לעלה בני" (בראשית כב, ח). מהו ההבדל בין החמור לשה? חמור אסור באכילה – זו בהמה טמאה עוד יותר מגמל וחזיר, שהרי אין לה סימן טהרה אחד (כפי שמבאר הרב קוק באגרת תקנ"ה). ומצד שני לחמור תפקיד חשוב בעבודה, כמ"ש "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דברים כב, י), ובמשא כמ"ש "כי תראה חמור שונאך רבץ תחת משאו" (שמות כג, ה). לעומת זאת תכונות השה הן הופכיות לחלוטין. השה מותר באכילה, ואף מהודר לקרבן שהרי רוב הקרבנות מביאים ממנו, ולא זו בלבד אלא שאף ניתן להשתמש בכולו – בצמר לבגדים, בקרניים לשופר, ובחלב לשתיה. אך מצד שני, אינו מתאים לעבודה ואף לא למשא ולכל מלאכה.
במצב של גלות, בו עמ"י עדיין לא הצליח להשליט את הקדושה על החומריות, היינו זקוקים להשאיר את הכחות הרוחניים בלבד, את כחות ה"שה" כמ"ש "שה פזורה ישראל" – מפוזר בארבע רוחות העולם. וכשמגיעים כחות חומריים התנגדנו אליהם בכל תוקף – "וערפתו" – צריך להשאיר לגויים את העיסוק בענייני החומר, כעזר לעבודה חומרית למען הקודש ולנשיאה ובסיס חומרי לקודש. אך החמור עצמו טמא לחלוטין – במהות שלהם אין קודש כלל, ולכן אנו צריכים להתרחק מהם ומהשפעתם עלינו.
אך כשאנו מגיעים לא"י, אנו פודים את החמור בשה, כלומר אנו מצליחים לרומם את החמור לטובת השה ולשימוש השה. אנו לוקחים אתנו את הכחות החומריים, ומשתמשים בהם כאמצעים לנשיאת הקודש. במציאות זו אנו כבר לא זקוקים לגויים כאמצעי עזר חומריים (עם תופעות הלוואי של אמצעים אלו), אלא החמור כבר בידינו – תחת שלטון הרוח והקודש, וכפי שאומרים חז"ל שהמשיח רכוב ע"ג החמור (סנהדרין צח.).
וכך ניתן להבין את הסיפור המפורסם במסכת שבת (מט.):
"אמר רבי ינאי: תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים. מאי היא? אביי אמר: שלא יפיח בהן. רבא אמר: שלא יישן בהן. ואמאי קרי ליה בעל כנפים? שפעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל, שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו. והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק. ראהו קסדור אחד - רץ מפניו, ורץ אחריו. וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו, אמר לו: מה זה בידך? אמר לו: כנפי יונה. פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה. לפיכך קורין אותו אלישע בעל כנפים. ומאי שנא כנפי יונה משאר עופות? - משום דאמתיל כנסת ישראל ליונה, שנאמר (תהלים סח) כנפי יונה נחפה בכסף וגו' מה יונה כנפיה מגינות עליה - אף ישראל מצות מגינות עליהן".
ולא מובן מדוע נאמר שתפילין צריכים "גוף נקי"? הרי לפי הסיפור היה צ"ל "נשמה טהורה" או "מסירות נפש" וכדו'! ושאלה נוספת שמעורר הסיפור, מדוע דווקא המשל של כנפי יונה מבטא את הגנת המצוות על עמ"י? ישנם דברים רבים במציאות המשמשין כמגן ושמירה!
עפ"י כל מה שאמרנו לעיל, הדברים ברורים. ללא הכנפיים, היונה נשארת על הארץ – מחוברת לארציות ולחומריות. ורק בזכות כנפיה היא מתרוממת לרוח – לעולם רוחני ונשגב. וכך עמ"י, השם את דבר ה' בראש מעייניו, מצליח לרומם את הגוף, עד שיהיה גוף "נקי" לחלוטין (וראה עוד בפירושו של הרב קוק בעין אי"ה על מעשה זה). וזה מגיע עד כדי כך שזהו תשמיש הקדושה היחיד הצמוד לגופו של היהודי. וכשנפעל באופן זה, המרומם את כל העולם החומרי לשימוש הקודש, נהיה מוגנים לחלוטין, ושום עם ולשון המשולים לחמור לא יוכלו לנו – "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך... אלו תפילין שבראש" (ברכות ו.).
