פרשת חוקת/חומש הראי"ה במדבר עמ' 163(מתוך עין איה שבת)
טומאת מת
מאמר מאת הרב חננאל עמי ישראל זייני יצ"ו, ר"מ בישיבה
פרשתנו פותחת בדיני טומאת מת, והטהרה הנדרשת בעקבותיה. אולם בימינו, מושגי טומאה וטהרה טעונים בירור. הם נתפסים כמושגים מעולם אחר. אמנם רסיסים קטנים נשארו לנו בתחום זה, בטומאה האסורה לכהנים, ובטהרת המשפחה, אך גם שם כבר לא מדובר במושגים של טומאה, אלא של איסור והיתר.
מהי היא אם כן, טומאה, ומהי הטהרה הנדרשת בעקבותיה? כיצד ניתן להסביר לעצמנו ולאחרים את המושגים האלו בעולם מערבי חומרני, כפי שהוא כיום?
לשאלות אלה נדרשים רבים מחכמי ישראל. אחד מהם הוא הרב קוק: "כלל ענין הטומאה ודרך ההטהרה ממנה, ודאי הם נסמכים אל החסרונות והמגרעות הנמצאים בעולם בכל סוגיו, ובאדם בנפשו גופו ונטיותיו ביחוד" (חומש הראי"ה במדבר עמ' 163). הטומאה היא מצב הנצמד לחסרונות. חסרונות בעולם, וחסרונות באדם.
העולם אינו מושלם, והחסרונות הנמצאים בו מולידים מצב הנקרא טומאה. ישנה טומאת נבלות ושרצים, ישנה טומאת צרעת הבגד והבית, ישנה טומאת ארץ העמים ועוד. כל טומאות אלו אינן תלויות באדם. באדם ישנן טומאות אחרות. גם הן נובעות מחסרונותיו של האדם. טומאת צרעת, טומאת נדה, טומאת מת ועוד – תלויות באופן בלעדי במציאותו של האדם.
החסרונות האלו משפיעים על האדם. "במובן הלשוני הדקדוקי טומאה היא טמטום. כשם שטמטום הוא מצב הדורש טיפול פסיכיאטרי, כך טומאה היא טמטום נפשי רוחני" (שם עמ' 162).
כל הטומאות קשורות ונובעות באופן זה או אחר מהמוות. מסיבה זו טומאת המוות, בה עוסקת פרשתנו, היא הטומאה החמורה ביותר. מפני שהיא החסרון הגדול ביותר. חסרון שאינו מאפשר יותר לאדם לתקן "דאמר רבי יוחנן, מאי דכתיב במתים חפשי - כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצות" (שבת ל.). המוות הוא חסרון כל כך גדול עד שכל מי שבא במגע איתו מושפע ממנו, במישור הרוחני ומתוך כך גם במישור הנפשי.
המוות אינו תופעה טבעית. בניגוד להשקפה הגויית לפיה עולם כמנהגו נוהג, עלינו נאמר "וחיי עולם נטע בתוכנו". אנו קשורים לקב"ה שהוא חי העולמים. הבדל זה של קשר לקב"ה, מוליד גם את ההבדל ברמת הטומאה. טומאת המוות אצל הגויים קלה מטומאת המוות בעם ישראל. זאת מפני שהחסרון הרוחני הנוצר במציאות קטן יותר (מאורות הראי"ה פרשת פרה).
כל מגע עם החסרון הזה, משפיע על האדם. מצד אחד האדם נדרש להבין שמדובר במציאות הדורשת תיקון, אך מצד שני האדם שבא במגע עם המוות עלול להגיע להיפך הגמור: שקיעה בצער עמוק, דווקא מתוך המחשבה שיש פה חסרון שאינו בר תיקון. זו מהותה של הטומאה, והדרישה לטהרה: "זה נראה בטבע המציאות, שכל כח שנמצא בכל דבר וטבעו לפעול הוא פועל בהכרח, וכיון שהוא פועל אם יזדמנו לו מצבים שפעולתו תהי' מסודרת אל השלמות ותכלית הנרצה יפעול טוב, ואם לא יתנהג כפי הסדר והתכלית יפעול הריסות ורע ע"י תנועתו. זה נוהג בין בדבר שנמצא בו כח-לפעול גדול ומסודר ונעשקו ממנו האמצעים קודם שהגיע לתכליתו, ובין במה שהכח כבר שלט והוציא פעולות גדולות והגונות ואח"כ נעשקו ממנו האמצעים להתמדת פעולתו. ויש לזה שורש גדול בדרכי הרע וההפסד של טומאת מת ונבילות וטומאות היוצאות מגופו של אדם. לכן יש ללמוד, שכל מי שיש בו איזה כח מיוחד צריך להוציאו לשלמותו כפי האפשר לו" (מוסר אביך פ"ד).
אדם שהגיע למקום זה שהטומאה שורה עליו, נדרש לעבור פעולת טהרה בכדי שיוכל לגשת אל הקודש. שיוכל לפעול לתיקון המציאות.
