פרשת פנחס/חומש הראי"ה במדבר עמ' 222-220(מתוך עולת ראיה ושיחות הרצי"ה)
על מקומה של הקנאות בעבודת ה'
מאמר מאת הרב ירמיה אשרוף יצ"ו, ר"מ בישיבה
חז"ל דרשו על הפסוק במשלי (יד, ל) "וּרְקַ֖ב עֲצָמ֣וֹת קִנְאָֽה" כל מי שיש לו קנאה בלבו - עצמותיו מרקיבים (שבת קנ"ב:).
על הבעייתיות של מידת הקנאה אין צורך להכביר במילים, הלא משנה ערוכה היא: "רבי אליעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם".
והנה, בסוף פרשת בלק מסופר על פינחס, נכדו של אהרון הכהן, הפועל פעולה לכאורה רצחנית ואכזרית אשר הובילה בסופו של דבר להריגת נשיא שבט ישראל.
וַיַּ֗רְא פִּֽינְחָס֙ בֶּן־אֶלְעָזָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן וַיָּ֙קָם֙ מִתּ֣וֹךְ הָֽעֵדָ֔ה וַיִּקַּ֥ח רֹ֖מַח בְּיָדֽוֹ: וַ֠יָּבֹא אַחַ֨ר אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־הַקֻּבָּ֗ה וַיִּדְקֹר֙ אֶת־שְׁנֵיהֶ֔ם אֵ֚ת אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־הָאִשָּׁ֖ה אֶל־ קֳבָתָ֑הּ וַתֵּֽעָצַר֙ הַמַּגֵּפָ֔ה מֵעַ֖ל בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
אותו מעשה עורר תגובות זועמות, וביקורת חריפה נמתחה על פינחס בעקבות הטבח הנורא שביצע: "התחילו שבטים מבזין אותו: ראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל!" (סנהדרין פב:).
ולמרבה הפלא (ואולי האירוניה), באה מיד התגובה הא-להית ומעניקה לפינחס ברית שלום: "לָכֵ֖ן אֱמֹ֑ר הִנְנִ֨י נֹתֵ֥ן ל֛וֹ אֶת־בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם".
וכאן שואל הבן, על סמך מה ומדוע זכה פינחס לברית מיוחדת שכזו?
מרן הרב קוק זצ"ל (סידור עולת ראי"ה, סדר ברית מילה עמ' שצד) מבאר שדווקא משום כך באה התורה בתחילת הפרשה ומייחסת את פינחס "פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַֽהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן" להוציא מליבם של בני דורו שגרסו שהמניע למעשיו לא היה אלא "תכונות רעות שמצד גזע אמו אשר גרמו לו שיהיה נהנה ממעשי הרציחה", אלא להיפך, ראתה התורה לנכון לפרסם דווקא כאן שצד הקדושה והחסד שקיבל מאהרון סבו הם אלה שגרמו לו לעשות את מה שעשה "אבל הקב"ה יחסו והודיע לכל, שטבעו של פינחס הוא כטבע זקנו אהרון, הטוב ואהוב לכל, רודף השלום, ובוודאי רחוק מרציחה, והיה מעשהו נגד טבעו ורק לשם שמים".
אבל עדיין נשאלת השאלה כיצד נוכל לדעת, גם אנחנו, האם כוונותינו טהורות כשל פינחס?
על כך משיב הרב שיש קנאות ויש קנאות, ולא ראי זה כראי זה.
ישנה קנאות שלילית שכל מגמתה ועניינה שפיכות דמים ואכזריות, וישנה קנאות מסוג אחר לגמרי שמטרתה אהבת הבורא ית' ובריותיו.
דווקא קנאות שנובעת מתוך אכפתיות לכבוד שמים ומתוך אהבת ה' ואהבת ישראל אמיתית היא זו שראויה להביא שלום לעולם, ולא, חלילה, להוסיף שנאה ומשטמה "ופניתו זו, של פינחס, שהיתה בקנאו לאהבת השי"ת וכבודו...וכוונתו להרבות כבוד שמים".
אמנם, דרושה כאן זהירות מרובה, ולא כל הרוצה ליטול את השם "קנאי" יבוא ויטול, כפי שהרב זצ"ל מסייג בדבריו "כי מה שקנאים פוגעים בו הוא דווקא קנאים המכוונים בטוהר הכוונה לשם שמים".
רבינו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל (שיחות הרב צבי יהודה חומש במדבר עמ' 326) מוסיף עוד הבחנה דקה, מתוך דקדוק בפסוקי התורה.
הכתוב מדגיש שפינחס קם מתוך העדה " וַיָּ֙קָם֙ מִתּ֣וֹךְ הָֽעֵדָ֔ה". למה רלוונטי לציין מהיכן הוא קם?
על כך עונה הרב צבי יהודה שאין הכוונה למקום גאוגרפי גרידא אלא מתוך איזה מצב נפשי עשה את מה שעשה.
התלמוד ירושלמי (סנהדרין פרק י הלכה ב) מלמד שפינחס עמד מתוך הסנהדרין ולקח את הרומח בידו, דהיינו מתוך עצתם של חכמי ישראל שהם קרויים עדה, כדברי רש"י בסנהדרין, מתוך שיקול דעת של תורה ומתוך כח התורה פעל למען כבוד שמים, ולא חלילה קנאות מתוך עצבנות ומידות רעות!
זה הבירור החשוב שיוצא מתוך פרשה זו. אז, ורק אז, קנאות כזו איננה מביאה חורבן ואסון לעולם אלא אדרבא מוסיפה ברית שלום לגוף ולנפש יחד.
שנזכה גם אנחנו להיות מקדשי שמים וללכת בדרכם של אהרון ופנחס, להיות אוהבי שלום ורודפי שלום!
שבת שלום ומבורך
