ב"ה
עקב: ולמדתם את בניכם - בניכם דווקא?!
ר' דוד בן יטח - ר"מ אמונה בישיבה
אחת המצוות המהותיות ביותר, המהווה יסוד מרכזי בתורה ואנחנו חוזרים עליה לפחות פעמיים ביום, היא מצוות לימוד התורה ככתוב "ושננתם לבניך ודברת בם". ולא רק שאנו כיהודים מחוייבים בלימוד עצמי, אלא אנו מצווים לחנך גם את הדור הבא, הבנים. בדורנו, אנחנו עדים לריבוי והתפשטות לימוד התורה בקרב הדור הצעיר, כולל מיזמים רבים המזמינים את המשפחה ללימוד משותף.
אולם ישנה תנועה חדשה יחסית, שניתן לראות ביחס ללימוד התורה, שלא היתה בדורות קודמים. אם פעם דיברו על 'ערב אבות ובנים', כיום זה הפך להיות 'ערב הורים וילדים', ואף 'ערב אימהות ובנות', ומעבר לכך, כל עולם המדרשות ולימוד התורה לנשים. אולם, כשאנו ניגשים לשאלה מי נכלל במסגרת הציווי "ושננתם לבניך" העוסק בלמוד תורה ואת מי האבות מחוייבים ללמד, נגלה כי לאורך כל הדורות גדולי ישראל והפוסקים ציינו רק את הגברים והבנים, ולא את הנשים/הבנות. למרות זאת, אנו עדים להתפשטות רחבה מאוד דווקא בקרב נשים, בין היתר תוצאה של פעילות התנועות הפמיניסטיות שצמחו בעולם המערבי, המעמידות בלב מאבקן את הדרישה לשיוויון בין המינים כולל בעולם לימוד התורה. במאמר הזה ננסה לתת פרספקטיבה מתוך רצון להעמדת 'מעמד האשה' במקום ובכבוד הראוי לו, אולם לא מתוך שיח פוליטיקלי קורקט או מתוך אידיאליזציה של מציאות שנכפית עלינו, שבחלקה מצוי ניסיון לעירעור על עקרונות היסוד שלנו.
ראשית, עלינו לזכור כי החובה לקבל עול מלכות שמים ולהכיר באחדותו של ה' ית' מוטלת על כולנו, גברים כנשים, כפי שנאמר: "שכל שאינו מודה ביחודו ברוך הוא כאילו כופר בעיקר, שאין שלמות הממשלה וההוד אלא עם האחדות הגמור... ונוהגת מצווה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות" (ספר החינוך מצווה תטז). מתוך קבלה זו, אנחנו נגשים באהבה וביראה לציוויו של מלך מלכי המלכים. אותה אהבה "המדבקת ומקשרת את האדם בבוראו, ומיפה כחו ומעטרתו עטרות גדולות... בשמחת הלב והתלהטות הנשמה לפני בוראה", היא מדריכה אותנו "לעשות נחת רוח לפניו" (רמח"ל ח"ד פ"ג, ס'"ב דרך ה'). לכן כאשר רבותינו (קידושין כט, ב) מורים לנו שאין ציווי ללמד תורה לבנות, אנו מבינים שזהו רצונו של הקב"ה. מדוע אם כן, זה כך (כפי שבא לידי ביטוי בהלכה ובהשקפה היהודית לדורותיה)?
נזכיר בקצרה את מקורות הפמיניזם לפני שנשוב לענייננו. התנועה הפמיניסטית היא תנועה תרבותית, פוליטית ואידיאית שמקורה במערב. ראשיתה של תנועה זו במאבקה למען זכות הצבעה לנשים בבחירות באירלנד, באנגליה, באמריקה ובארצות נוספות. אולם, מאחורי המאבק למען שיווין זכויות והזדמנויות, התגלה גם רצון לטשטש את רוב השוני שבין האיש לאישה. בחברה בלתי מוסרית, היחס המזלזל שהיה נהוג כלפי נשים, בהחלט הצדיק את אותו המאבק. אך בתוך עם ישראל, השואפים לקיים את מצוות התורה ורצון ה', ניתן בנקל לראות שדווקא הרצון לקיים את דבר ה' ביסס עוד יותר את מעמד האישה וכונן אותו במקום מרכזי אך שונה מזה של הגבר ("אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו"). ואם כן, אין כל היגיון באימוץ פתרון לבעיה שאינה קיימת.
חשוב לציין שאין פה קריאה לאסור את לימוד התורה לבנות, אלא שאין ציווי בכך. השונות שבין המינים, ביכולתה להנחות אותנו באיזו דרך נעלה בית ה'. האיש נצרך לעמלה של תורה כדי לזכות לחיי העולם הבא, ואין האשה נצרכת לעמלה של תורה כדי לזכות לחיי עולם הבא. "האיש במה שהוא גבר, איננו בעל שאנן והשקט, מצד התגברותו והתפעלו... בכן אינו מוכן גם-כן אל השאנן והמנוחה, הוא העולם הבא שהוא המנוחה כעצמו. אבל הנשים ראויות ומוכנות לה מצד עצמן, שאינן בני פעולה והתעוררות מצד עצם בריאתן...ואעפ"כ הן ראויות לשכר יותר גדול" (דרשת מהר"ל על התורה). בדבריו אלו עונה המהר"ל לשאלה מדוע נשים אינן מצוות ללמוד תורה: לא מפני חולשתן, אלא דווקא הודות ליתרונן.
בחומש הראי"ה על הפרשה מובא הסברו של הראי"ה להבדל ביחס למצוות לימוד התורה: "הנשים, מדת הנפש זורחת בהן, ע"כ רשמי הקודש קבועים בהן, ודי שהן מחיים אותם ע"י מקצת המצות שבידן, ואינן צריכות לתחית רוח תדירי של תלמוד תורה. האנשים, הרוח מאיר בהם והוא הולך ואינו פוסק מתנועותיו הרוחניות, ועלולים הם מאד לירידות כשם שהם עלולים לעליות, והם צריכים לתחית רוח של תורה." בזכות לימוד התורה, הגברים יכולים לנתב את המגמה החמרית שבהם למקומות חיוביים. המגמה הזו מצד אחד נותנת להם את הכוח ואת העוצמה כדי לבנות את העולם אך מצד שני יכולה להפיל אותם במצבים שפלים. "אמנם כשהם קובעים עתים לתורה, מסעדים הם את רוח הסוער, ותומכים אותו שלא ימוט". דברי הרב כאן, מתארים את המצב הנורמטיבי כפי שלימוד התורה משפיע עלינו. אמנם שאיפה יותר גבוהה צריכה להיות מול עינינו: "כ"ז הוא במדת רוב בנ"א, אבל בעלי הנשמה, הם כנחל שוטף שאינו פוסק רגע מחידוש עולמי עד, והם צריכים להיות שרויים באורה של תורה באין הפסק כלל. הם כדגים שבים, שכולם במים ואינם יוצאים ליבשה כלל. על אלה נאמר: כל הקובע עתים לתורה מפר תורה. ותורתם התדירית שאינה פוסקת, יש שהיא תורת פה, המתגלה בדיבור, ויש שהיא תורת המחשבה, הדבקות השכלית ההולכת ועולה תמיד" (חומש הראי"ה דברים עמ' 142, קובץ א, תכא).
