פרשת כי תבא
שמחת האדם במעשיו הטובים
מאמר מאת הרב ירמיה אשרוף יצ"ו, ר"מ בישיבה
בפרשת "כי-תבוא" מתואר ערב יום טוב האחרון של פסח, בשנה הרביעית והשביעית לסדר השמיטה, ובו מצווה אותנו התורה על ביעור המעשרות: "כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ, בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת--שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר: וְנָתַתָּה לַלֵּוִי, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ, וְשָׂבֵעוּ: וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן-הַבַּיִת, וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, כְּכָל-מִצְוָתְךָ, אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי". בלשון חז"ל במסכת מעשר שני אנו מוצאים שמצווה זאת מכונה בשם וידוי מעשרות. וכך מתארת המשנה את אופן הוידוי: "במנחה ביום טוב האחרון היו מתוודין. כיצד היה הודוי? ביערתי הקדש מן הבית".
לאחר עיון קל בפסוקי התורה עולות מספר שאלות. ראשית, אם נתבונן בפסוקים נראה שמתרחש כאן דבר מיוחד במינו: האדם המבער מעשרותיו ומתוודה עליהם אינו עסוק בפירוט עוונותיו וחטאיו, כמו שבדרך כלל אנחנו מבינים את משמעות הווידוי, אלא אדרבא, משבח את עצמו על כך שקיים את מצוות בוראו "לֹא-אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ, וְלֹא-בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא, וְלֹא-נָתַתִּי מִמֶּנּוּ, לְמֵת; שָׁמַעְתִּי, בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי". על פניו, לא רק שוידוי אין כאן, אבל גאוה יש כאן! ממתי מצאנו שהאדם טופח על שכמו ומחמיא לעצמו על המצוות שזכה לקיים? ומדוע קראו לזה חכמינו "וידוי"? והאם יש קשר בינו לבין הוידוי "הקלאסי", בו האדם מפרט ומתוודה על פשעיו? בנוסף, צריך להבין למה קבעו חז"ל את וידוי המעשרות דווקא בסוף היום האחרון של פסח ולא בתחילת החג, לפי לכלל הידוע "זריזין מקדימים למצוות"?
בחומש הראי"ה מובאים דבריו של הרב קוק זצ"ל בביאורו למשנה שם הוא מתייחס לוידוי המעשרות ולבניין המוסרי של האדם היוצא מקיום מצווה זו. הרב קוק מחדש שכשם שיש צורך בוידוי יומיומי על העבירות, וידוי המביע חרטה על החטא וקבלה להבא שלא ישנה באיוולתו, כך גם צריכים וידוי על העלייה הרוחנית.
"כשם שצריך שיהיה מוטבע באדם גודל עוצם חובתו בעבודת ה' בעשות הטוב וקדושת המעשים והדרכים, והישרת הדעות והמידות בציור בהיר מאד, עד שיבורר לו שאם גם יהיה משתדל בכל כוחו לרדוף אחר הטוב והצדק, בכל זאת רחוק הדבר הוא שיצא באמת ידי חובתו הגמורה". כך יש צורך, לא פחות חשוב, שהאדם יהיה מודע למעשיו הטובים שביצע על מנת לחזק את הצדדים החיוביים שבו. "צריך האדם שישמח ג"כ לפעמים גם בביטוי שפתיים על מעשה הטוב אשר עשה...ולשמח נפשו בפועלי יושר כתורה וכמצווה, כדי שימצא בנפשו קורת רוח ויימלא שמחה ושלוה, ולא יהיה תמיד בעיניו כרשע וכמקצר", כפי שהורונו רבותינו "ואל תהי רשע בפני עצמך".
ברם, בניגוד לווידוי על החטאים שחייב להיעשות באופן תדיר יותר -כל יום בתפילה או לפני השינה- משום שהאדם עלול ליפול ברשת העבירה, בוידוי על המעשים הטובים די לנו לקיימו פעמיים בשבע שנים. "כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בוידוי העונות, כן יש ג"כ תועלת לפרקים קבועים, שאמנם רחוקים הם ואינם תדירים כ"כ כוידוי של החטאים... אבל לפרקים תימצא תועלת לעבדי ה' ישרי דרך ג"כ בוידוי המצוות, למען ישמח בהם בלבבו ויחזק אורחות חייו בדרך ה'".
לאמיתו של דבר, אין שום סתירה בין וידוי על חטא לבין "וידוי" על המעשים הטובים, לשניהם משמעות אחת - להודות על האמת. והודאה שלימה באמת מחייבת לא רק את הכרת הצדדים הרעים אלא אף את הכרת הצדדים הטובים שבאדם. על האדם לשמור על האיזון הנכון שמצד אחד ראוי "שלא יפליג האדם עצמו לדון תמיד את נפשו לכף חובה, ולמצוא עצמו חייב ובלתי ממלא חובתו גם במקום שהוא ממלא אותה", ומאידך עליו להיזהר שעיסוק מופרז בתכונות הטובות שבו לא יביאהו להתנהל בעצלתיים "כדי שלא יזוח עליו לבבו ויהיה נוטה לעצלה לגאווה ולשרירות לב". על האדם לדון את עצמו לכף זכות, באותה מידה שעליו לדון כך את חברו "ידון עצמו ג"כ בקו האמת, בעין פקוחה לדעת את מעשהו, למצוא קורת רוח ושמחת לב במעשה הטוב".
ובאשר לעיתוי, דווקא ביו"ט האחרון של חג, מבאר הרב שזה מפני הצניעות והענווה של עם ישראל, שגם כאשר צריך האדם לספר את מעלליו הטובים, אין אנחנו עושים זאת מתוך שחצנות ויוהרה "שגם במקום שע"פ התורה הוא מצווה לספר בשבח מעשיו שעשאם כתיקונם, מ"מ יהיה נוטה בטבעו הישר אל הענווה והצנע לכת, עד שיהיה הדבר עליו כמשא, ויאחר כפי היכולת, עד שיבא למלאות החובה הזאת רק במועד היותר מאוחר שא"א לאחרו עוד".
שנזכה לדון את עצמנו ואת חברינו לכף זכות ומתוך כך ידיננו הקב"ה לכף זכות.
