א. נהגו הספרדים להניח תפילין במנחה של תענית, כדי להשלים למאה ברכות, כמובא בדברי הבית יוסף (סימן מו), וכדי להוסיף בקודש ביום תענית.
ב. נהגו הספרדים והאשכנזים שהעולה שלישי במנחה של תענית הוא מפטיר, ועדות המזרח לא נהגו להפטיר (ועיין במה שכתבנו בסימן תקסו סעיף א). האשכנזים נהגו להפטיר ב"דרשו ה' בהמצאו", ורוב הספרדים נהגו להפטיר ב"שובה ישראל", חוץ מבצום גדליה, כיון שמפטירים בשבת 'שובה' ב"שובה ישראל". ומסיימים בברכות ההפטרה ב"מגן דוד" ולא אומרים את הברכה הרביעית.
לכתחילה ראוי לתת את ההפטרה לרב המקום, כיון שתפקידו הוא להוכיח את הציבור, ולומר להם: "שובה ישראל".
ג. עשרה בטבת שחל להיות ביום שישי, מוציאים ספר תורה, וקוראים "ויחל". ויש שאמרו שאין להניח תפילין, אך אין חשש בדבר. רק שיש להקדים את התפילה, כדי שיספיקו לחלוץ את התפילין לפני השקיעה.
ד. במנחה של תענית ציבור מנהגנו לברך ברכת כהנים, כשמתפללים סמוך לשקיעת החמה, כיון שאין חשש שכרות של הכהנים (ועיין מה שכתבנו בעניין זה בסימן קכט סעיף ב).
ה. לגבי מה שכתב הרמ"א בעניין חופה ביום שישי, עיין באבן העזר סימן סד סעיף ג. ומה שכתבנו שם.