כלומר מי שתקע בשופר שמישהו עבד לו (כגון שהשתחווה לו), או שהשופר משמש לתקיעה לפני עבודה זרה - לא יצא ידי חובה, כיון שחייבים להשמיד את השופר הזה על פי ההלכה, הרי הוא נחשב כאילו הוא מושמד כבר. וכל זה כשהשופר שייך ליהודי עובד עבודה זרה, כיון שעבודה זרה השייכת ליהודי אינה בטלה לעולם. אבל אם השופר הוא שייך לגוי עובד אלילים, אסור לכתחילה לתקוע בו, כיון שדבר ששימש לע"ז הוא מאוס למצוות. אבל אם תקע בו יצא ידי חובה, כיון שקיום מצוה אינו נחשב כ'הנאה', ובתנאי שכשהרים אותו לא התכוון לזכות בבעלות על השופר. שאם מצא שופר של ע"ז של גוי, וכשהרים אותו התכוון שיהיה שלו – השופר נהיה שופר של ע"ז השייכת ליהודי, ואסור לעולם.
אבל הרמ"א מחמיר ודורש שהגוי יבטל את הע"ז לפני יום טוב. ואם לא כן - הרי השופר לא היה ראוי לתקיעה בתחילת היום טוב, ולא יוצאים בו ידי חובה. ולעניין כיצד יש לבטל – עיין ביורה דעה סימן קמו סעיפים ה-יג. אך למעשה כל הראשונים והאחרונים כמעט פסקו כמו השו"ע בעניין זה.