א. לכתחילה יש להניח את החנוכיה לפחות בגובה של 3 טפחים מהקרקע (כ-30 ס"מ), ולא על הקרקע.
ב. נחלקו חכמי ישראל האם יש מצוה לשים את החנוכיה לכתחילה בתוך עשרה טפחים מהקרקע (כ-90 ס"מ) או לא. רוב קדמוני חכמי ישראל פסקו השמיטו דין זה מההלכה, ומיעוטם פסק דין זה להלכה. והשו"ע פסק כדעת המעטים. מאידך יש מקובלים שפסקו שיש לשים את החנוכיה דווקא למעלה מעשרה, או בגובה המזוזה (ואין כן דעת האר"י). למעשה, כיון שלרוב הפוסקים גם מי שהניח את החנוכיה מתחת לגובה של עשרה טפחים הרי זה כשר - לכן כל מי שנהג להניח את החנוכיה בתוך עשרה טפחים, ימשיך לנהוג במנהגו.
מסיבה זו ברור שאם אין אפשרות לשים את החנוכיה בגובה זה, מפני שיש ילדים קטנים שעלולים להפגע, או שהם עלולים להפיל את החנוכיה, או שיש בעלי חיים או כלי רכב שעלולים להפיל את החנוכיה – אין שום בעיה להגביה את החנוכיה לגובה המתאים (ובלבד שלא יהיה גבוה מ-20 אמה, שהם כ-9 מטרים).
ג. מי שגר ברב קומות, בקומה שהיא גבוהה יותר מעשרים אמה, יכול להדליק בחלונו. מפני שעשרים אמה אלו, נמדדות מגובה הקרקע שעליה עומד האדם. ומכל מקום אפשר להדליק בפתח חצר הבניין, כמבואר בסעיף ה.