המקילים בעניין פת גויים, נהגו בזה על פי התלמוד הירושלמי שחכמים התירו לאכול פת של גויים (כאשר אין בה כל חשש של כשרות), כאשר אין לחם של יהודים "מפני חיי נפש". ובעקבות כך, הקילו רבים לאכול פת של גויים גם כאשר יש לחם של יהודים, כדברי הרמ"א. ויש מפשוטי העם שלא שמו לב שאם מותר לאכול לחם של גויים כאשר אין בו חשש של כשרות, והם חשבו שכל לחם מותר.
אולם בימינו, בארץ ישראל, אין להקל כלל בפת של גויים. שאין פה חיי נפש. ובמיוחד שעד לפני פחות ממאה שנה, אדם שאינו אוכל לחם, אין לו מה לאכול. ובימינו אנשים נמנעים מלאכול לחם, כדי שלא להשמין, ואין הצדקה לקולא זו. ולכן חלק מהסעיפים הבאים (ג-ז, יג, טו-טז) אינו שייך בארץ ישראל, אלא רק במקומות שנהגו להקל בשעת הדחק.
ומכל מקום גם המקילים, הקילו רק בלחם מסחרי של מאפיה (וזהו 'פלטר'. כלומר אופה מקצועי), ולא בלחם ביתי של גויים.