סעיף
א :
מצות יבום קודמת למצות חליצה. ואם אינה רוצה להתיבם לשום אחד מהאחים, או בגדול כשרוצה ליבם , בלא טענה מספקת, דינה כמורדת. ויש אומרים שמצות חליצה קודמת.
הגה:
ואין לה דין מורדת אם אינה רוצה להתיבם. ומכל מקום אין כופין אותו לחלץ, אלא מטעין אותו אם יכולין להטעותו, כגון שאומרים לו: חלץ על מנת שתתן לך מנה (טור בשם ר"ת והרא"ש). ודוקא אם אינו מאותן שכופין להוציא גבי בעל, כמו שנתבאר לעיל סימן קנ"ד. ואם שניהם רוצים ביבום, אין מניחים אותם ליבם אלא אם כן נכר וידוע שמכונים לשם מצוה (טור בשם ר"ת). ויש אומרים דאם יש לו אשה אחרת, שכופין אותו ומנדין אותו עד שיחלץ (טור בשם סמ"ג). ויש אומרים אפלו בלא אשה אחרת, אם אינם מכונים לשם מצוה, והיא אינה רוצה להתיבם, ואין יכולים להטעותו, כופין אותו לחלץ. והמנהג כסברא הראשונה, שאין כופין לחליצה כלל, אפלו יודעין בו שנתן עיניו בממון (מהר"ם פדוואה סימן י"ח), אלא מפשרים ביניהם כפי תקנות הקהלות, כמו שיתבאר למטה. וכל זה כשהוא אומר שרוצה להתיבם, ואפשר להתיבם שאין חשש אסור ביבומו. אבל אם אומר שאינו רוצה לא ליבם ולא לחלץ, כופין אותו (ב"י בשם ר"ת). ודוקא בבאה מחמת טענה, כדרך שנתבאר לעיל סימן קנ"ד (ת"ה סימן ר"כ). מיהו, אם אפשר להטעותו ולומר לו שיקח ממון הרבה על החליצה, מטעינן לה כדי שלא נצטרך לכף (נ"י מ"כ). ויזהרו שלא ישלישו הממון ביד שליש, כי אז לא יכולין לומר לו: משטה היינו בך (מרדכי פ' החולץ). ועין לקמן סימן קס"ט סעיף נ' :