הגיעה העת שהצבוריות הישראלית תתעורר, ותבחין היכן נטועים שורשי הבעייה הישראלית והמציאות המזרח תיכונית.
המזרח התיכון בוער כבר עשרות בשנים, והצבוריות הישראלית המצויה, ובעיקר, התקשורת המנסה ויהי-מה לעצב את דעת הקהל עפ"י דמיונותיה, מגלות באיחור של עשרות בשנים שאנו עסוקים במלחמת דת. איזה גילוי מהפכני! ובכן, היכן נעוצים שורשי העיוורון החולני הזה? פשוט באי-הבנה יסודית של כל הקשור למזרח התיכון, ובמיוחד של כל הקשור לעם ישראל ולזהותו האמיתית.בעיני החלקים המיליטנטים של הצבור החילוני, ראשית הציונות נעוצה בחזון ההרצליאני שחולן בכוח ובברוטאליות, בשקר ובזיוף ממש, של דמותו של חוזה המדינה, משום שהוא לא היה חילוני בדעתו, אף אם במעשיו לא דקדק בקלה כבחמורה. וכיון שחזון זה, אם לא צמח בפרשת דרייפוס כפי שההיסטוריונים הישראליים, המתמחים בסילוף העובדות מרבים לספר, הוא בכל זאת נולד כתוצאה מהתגברות האנטישמיות, כעדות הרצל עצמו מצהיר 'מתי התחלתי, בעצם, לתת את דעתי על שאלת היהודים? קרוב לוודאי, מיום שעלתה על הפרק. ודאי מאז שקראתי את ספרו של דירינג. באחד מפנקסי הרשימות הישנים שלי, הצרור עכשיו בצרור אי שם בווינה, נמצאות הערותי הראשונות על ספרו של דירינג ועל שאלת היהודים. ... זה היה דומני ב-1881 או ב-1882'. עדיפה התעוררות מתוך אותו שוט האנטישמי על פני התטמעות בעמים. והרצל לא הצליח מעולם להתדרדר לשפל המדרגה של פורק עול כאחד העם, המחלן כל קודש, ומשום כך היה בעיניו שנוא נפשו.
אך לא כן בעיני מי שמבין ששיבת ציון הינה הגשמת חזון נביאי ישראל, שנביאי ה' היו, נושאי דברו ולא מומחים למדעי המדינה מוכשרים. וחזון זה לא היה בעיני הנביאים, לא הימלטות ולא חיפוש מקלט, אלא חזרה כללית על ראשית הציונות של אברהם העברי, אל אותו 'לך לך אל הארץ אשר אראך' המפורסם ששם נעשינו ל'גוי גדול', ומתוך אותו צו אלהי, כולו דתי, כולו אמוני, כולו מכוון לכיוון של קירבת ה' בעולם כולו. לא חזון אומלל של פחדנים הבורחים מצרה כדי להימלט על נפשם, של כל אותם הרועדים מ'קול עלה נידף', אלא חזון של גיבורים הנושאים את דגל ה' בעולם, ובגאווה ועוז, התובעים את זכויותיהם המדיניות והרוחניות.
הסכמי אוסלו המתועבים, שנרקמו על יד שמעון פרס וחבר מרעיו, תוך עבירה על החוק שהגדיר מעשיהם אפילו כבגידה לאומית, ממשיכים לגבות מחיר דמים בלתי נסבל, משום שהיו מושתתים על עיוורון כרוני ישראלי, פועל יוצא של מאמץ נואש לחלן לא רק את עם ישראל, כפי שלא היסס להצהיר ד"ר פונדק זמן מועט לפני הסתלקותו, אלא גם על חילון של צאצאים אחרים של אברהם אבינו, כל אותם הישמעאלים, שסולדים לא פחות מאתנו מכל חילון. וזה כיום עשרים שנה שבחירוף נפש, מתוך שגעון גדלות, מנסה פרס לכפות את הזיותיו על המזרח התיכון כולו, המחצב של כל האמונות ושל כל הדתות. התוצאה ברורה: המימד והמומנט הדתי רק מתחזק בשני העמים, ואצל הערבים נעשה כל יום יותר קיצוני. וכמובן התקשורת המשתדלת גם היא בחירוף נפש לחלן כל, מוצאת את עצמה מאוכזבת מהתוצאה, ומצהירה על סכנה של מלחמות דת. אבל זהו עוד נסיון נואש של חילון. וזה הזמן להזכיר לה ששתי המלחמות הקשות ביותר בתולדות האנושות הן שתי מלחמות העולם, וביסמרק והיטלר יש"ו לא שימשו לא בכמורה ולא ברבנות!
מעט תבונה ומעט הגינות אינטלקטואלית לא יזיקו לחברה הישראלית החילונית המיליטנטית!
