ההתפתלויות האינטלקטואליות האומללות של דתיים בעקבות יום השואה
לפני מספר שנים פירסמתי במקור ראשון, התייחסות (עפ"י בקשת העיתון עצמו) ליום השואה. כבן פליטת אושביץ היה חשוב מאד בעיניי להודיע ולהרעיש סביב הבחירה האומללה הזו בחודש ניסן.ואלה הם דבריי מלה במלה אז:
'לפני קום המדינה הרבנות הראשית לישראל קבעה את הי' בטבת כיום הזכרון של השואה. אינני נכנס לויכוח האם בחירה זו מוצלחת ביותר או לא, כי אין לדבר השלכה על הנושא המעסיק אותנו כיום. את שחיוני לדעת הוא, שמעט אחרי קום המידנה, שתי חברות כנסת הידועות בשנאתן לכל קודש, החליטו שאם הרבנות קבעה בתאירך מסויים, עליהן לעשות הכל כדי שיהיה זה בתאריך בעייתי מבחינה תורנית והילכתית. כמובן, הן לא שכחו לצרף אליהן ח"כ דתי מסוג 'העבדים הנרצעים' לכל חילוניות, בשם כל מיני אמתלאות שוא, ע"מ לתמוך במזימתן. כבן פליטת אושביץ אני חש חוב מוסרי היסטורי למחות נגד חרפה זו המנציחה שתי תועבות. הראשונה: עמדת הצבוריות הישראלית לאחר השואה. בניסי נסים קמה מחדש מדינתנו והצליחה לשרוד על אף התקפותיהן האכזריות של שכינינו. לצערנו, גם שחצנות מגועלה נבעה מגאולה זו והביאה רבים מאד בצבור היושב בציון לקבוע שששת המליונים 'הלכו כצאן לטבח', ללא כל גאווה לאומית, לא כמותם 'גבורי ישראל'. חלק זה של הצבור עטה ממש גלימה של בושה למול המחזה הנורא ולמול פליטי טרגדיה זו. מתוך 'בושה' זו החליט שעליו למחוק עקבותיה, לטשטש אותה, ולשם כך החליט שעליו להנציח אותה דרך צדדיה הזניחים ביותר – אף אם מכובדים מאד היו – כגון מרד הגטאות. לדעתה רק אלו שלחמו ראויים להנצחה כי הם הראו את הגבורה היהודית במיטבה, ולא הלכו לטבח כאותם 'בעלי מנטליות גלותית', אותם ששת המליונים שלא זכו לרובה אחד, למטוס אחד, למקלט אחד מול אירופה מטורפת בשנאתה החייתית העיוורת והאכזרית.
והתועבה השניה הגדולה יותר, היא ההשכחה שתאריך מרד גטו ווארשה היה אז יום הולדת של היטלר. בשאיפתם להעניק להיטלר יש"ו כ'מתנת יום הולדת' את גטו וורשה, היו הגרמנים יש"ו כה בטוחים שישתלטו עליו תוך יום, שהם תכננו את התקפתו ליום הולדת המפלצת. הקב"ה עשה שבניו החזיקו מעמד עד ל"ג בעומר דוקא! והנה שמדינת ישראל מכתיבה פעם נוספת את קצב חיינו הרוחניים עפ"י עמדת צורריה הנוראיים ביותר בתולדותיה – זכרו קביעת חוק השבות עפ"י הקריטריונים של היטלר!
וכל זה מבלי לקחת בחשבון את האיסור המוחלט להתאבל בחודש ניסן. ואל תאמרו לי שאנו מתאבלים בספירת העומר ממילא. על זה השבתי במאמר ארוך בו הראתי שעיקר הספירה אינה אבלות אלא קדושה וטהרה, ובודאי בארץ ישראל לאחר שיבת ציון דנן, עלינו להשיב לתקופה זו – בזהירות וברגישות- את משמעותה האמיתית. ומ"מ, בלי ספק אין להוסיף בא"י בשעת הגאולה אבלות בתקופה זו'.
כנראה שהרעש סביב נקודות אלה שאני משתדל להרעיש בו את החברה כבר עשרות בשנים, מתחיל להדהד. אלא שדא עקא, הדתיים הלאומיים במעמדם הקבוע של שפחה נחרפת לחילוניות, אינם מוסגלים להיאבק נגד העיוות, אלא רק לגייס את מיטב הפלפולים החולניים של הגלות כדי להצדיק את הבלתי ניתן להצדקה. לדוגמא: אורי אליצר מעורכי 'מקור ראשון' שכנראה שכח שפירסמתי בעיתון כבר מזמן את הדברים הנ"ל, הסביר ביום שישי שעבר, תוך לולייניות אופיינית לאותה פלפלנות גלותית, לפיה ימי הספירה הם מעבר מחירות לאבל, משמחה לצער. הוא שוכח לא רק שקביעת יום הזכרון ערב יום העצמאות היא פרי חולניות מזוכיסטית גלותית, לפיה יש חשיבות בהצמדת צער לשמחה, תוך רמיסת כל העקרונות הרעיוניים של ההלכה, האוסרים אפילו ליפול על פניו ערב שבת או ערב יו"ט ואף למחרתם, כל שכן להתאבל. אם היה טורח לקרא קצת ממאמרי לגבי ספירת העומר ('עץ ארז' ח"ב), היה בודאי מבין את הטעות הנוראה במהלך חשיבתו זו. אמנם נכון, היהודי נאלץ בגלות לומר על רע טוב, בבחינת 'איפכא מסתברא' כדי לעמוד בבלתי אנושי, אבל במקום לרפא אותנו ממחלה זו, הופכים עיקרון אומלל זה לאידיאל מחשבתי.
ואת הרוח הלוליינית האומללה הזו תופשת תאוצה ביום זה, ברדיו ובעוד אתרים רבים.
יום השואה חייב לההיפך ליום עיון יסודי בסבל האינסופי של עמנו הנגזר לא על ידי הקב"ה, אלא על ידי חיות בדמות אדם מגרמניה רוסיה פולין ושאר קיני נחשים עקרבים ודובים, ולהזהיר את הבריאים המועטים השורדים בתוכנו למראה חיות דומות שבמזרח התיכון. אבל יש לקיימו בעיתוי המתאים לו, לא בחודש הגאולה שעתידים גם להיגאל בו בע"ה בב"א.
