אקטואליה

לכל חיילי צה"ל וכל כוחות הבטחון של עמנו שנפלו בקרב או בתפקידם, ובזה מתו על קידוש ה', וזכותם כה גדולה שאין לפנים ממחיצתם, מגיע ללא ספק יום בו כל החיים מזכירים (לא זוכרים בלבד), וכך לפחות הקרבתם תישאר חרוטה בתודעת כל אחד ואחד, ובמיוחד כל צעיר, על מנת שידעו כולם שרק בזכות אלה המוכנים להקריב את הכל למען ה', למען עמו וארצו אנו זוכים לחיות בשקט ושלווה מסויימות על אדמת קודשנו.
אך שני שינוייים נדרשים כדי שיום זה יתקיים ויתמלא מתוכן הראוי לו. הראשון: חייבים לתקן את האוויליות שהביאה לידי קביעתו בצמוד ליום העצמאות. הצמדה זו היא פרי הכנסת קעיונות גויים בתודת בני עמנו. עובדה: עפ"י ההלכה אסור להתענות ערב או מחרת יום טוב, ואפילו סתם לומר תחנון הינו איסור מוחלט. על אחת כמה וכמה לקבוע יום בכי ודמעהף יום בו הכאב האינסופי של המשפחות עולה מחדש במלא עוצמתו הכואבת והכוויה שאין רפואה שורפת שוב כביום הבשורה המרה אם לא יותר. ןלעמי הארצות שבתוך הצבור הציוני דתי המקדשים תמיד כל דבר ממלכתי בין אם טוב הוא או בין אם רע הוא, ומביאים דוגמא מתענית אסתר הצמוד לפורים, נזכיר שאין כל תקנה של מחז"ל לתום צום זה, והוא איננו על צער, אלא זכרון הוא לתעניות מדרכי והיהודים בשעה שעדיין לא היה ברור אם גזירת המן לא תבא לידי ביצוע, ולכן איננו תענית המזכיר אסון (כיום הזכרון ברמה הפרטית), ועוד: אף בתענית אסתר אסור לומר תחנון אחרי צהריים בגלל קרבתו ליום שמחה! 
ההיבט הקטסטרופאלי השנייה שבמנהג זה, הוא הרעיון הנוצרי לפיו, חשוב להגיע לשמחה תוך כאב וצער. שומו שמיים על רעיון אלילי זה!! שבע יפול צדיק וקם, על בסיסו התחנכנו, אכן בא להפיח במי שנפל תקווה, ולהחדיר בלבו שאין מקום ליאוש. אך כל זה בדיעבד. אבל לומר שדרוש כאב כדי שנגריש את השמחה, הינו רעיון נכרי ונוצרי לחלוטין. אין שום חובה לסבול כדי לזכות בשלמות. רק כאשר חטא האדם ותיקונו דורש סבל מה, יתכן שהשמחה תבא רק אחרי כאב התיקון, אך ח"ו להפוך את המסלול של החוטא לזה של צדיק שמשחה לשמחה הוא הולך בעבודתו יתברך. העולם הזה אינו מחייב צער, אלא משאיר מקום לצער אם אין אנו יודעים לגשת אליו נכונה ועל פי דבר ה', אבל איננו עלמא דחשוכא מיסודו, ב"ה. הלא כבר בראשית חודש ניסן אנו מברכים 'ברא בריות טובות ליהנות בהם בני אדם', הנאה נכונה ומזמינה התעלות כמובן!
לכן חובה מוטלת על חברי הכנסת כולם להציע חוק המפריד ביום האבל לשמחה. אין ספק בעיניי, שיום בחודש חשון (של המבול) או טבת (של המצור על ירושלים) יהיו חודשים מתאימים לקבוע בהם יום זכרון.

והתיקון השני הדרוש: החובה למחוק כל זכר של ההצהרה החילונית וגויית של 'במותם ציוו לנו את החיים'. כי קודם כל, מת אינו מצווה דבר. אפילו ירות ממונו אין לו כל אפשרות לקובע לאחר מיתתו כידוע לכל מי שאינו עם הארץ, כל שכן ערכים. אדם יכול לצוות בחייו, ולא במותו!! שנית: בישראל אין מצווים על החיים! בוחרים בחיים, כמאמר הכתבו 'נתתי לפניך את החיים ואת המוות, ובחרת בחיים'! החיים שייכים לה' ונתונים לנו על ידו בלבד בכל רגע ורגע, לכן אין שום מקום ל'צוות' עליהם, זו פשוט עוד אוויליות! ואתם קרבנות קדושים שהקריבו חייהם למען כל היקר לנו ולמעננו כולם, אם כבר 'ציווי' מה יש בהקרבתם, הוא עצם רוח ההקרבה שלהם, עצם הדוגמא של מסירות נפש למען הכלל, התעלותם מעל הדאגה לאני הפרטי שלהם, כדי להגן על ערכים אמיתיים: אמונה, עם, ארץ קודשנו! זה כן. אבל גם זה לא היה בעיניהם בבחינת ציווי, אלא בבחינת אמונה עמוקה והזמנה להתעלות.
הגיעה העת בה נשוב לתת ביטוי ליקר לנו בדרך יהודית שורשי. די לחלוניות מבית היוצר המקרסיסטי של העלייה השנייה והשלישית. כל מי שנדרש להשתתף עשרות בשנים על תקן תפקידי כרב (בטכניון) סולד כבר ממעמד כזה נטול כל תוכן יהודי של קודש, של אמונה (פרט למזמור קצר ולתפילה אל מלא רחמים) בה אשה דוקא חייבת לשיר שיר המבטא צער של אבדון ויאוש מול הרע העולמי, כאילו אין אחרי צער זה דבר, אין אחריו חיים בעולם האמת, בקרבת ה'. קריאת מזמורים בשירה המיוחדת להם, מתוך אמונה יהודית עמוקה ראויה להחליף שירה חילונית זו הדומה יותר מדאי ליללה חסרת כל תוכן וכל יעוד. עבור היהודי האותנטי רגע איזכור המת הוא רגע התחברות עם ה', עם הנשגב, עם הגודל של הבריאה שהופיעה בשעת הצער העצום במורכבות שלא כל לב מסוגל להמודד אתה, אך המזמינה את כולנו לענווה, לאמונה, ליזוק ולהתחברות עם הקודש.