שלום וברכה כבוד הר"הג שליט"א


שאלה : יש לי קהילה בחוץ לארץ ומידי פעם חסר לנו אחד כדי להתפלל במניין אבל נימצא ילד שהוא בר דעת

( בן תשע שנים) האים אפשר לצרף אותו למיניין בדיעבד


חשוב לתת לי המקורות

תודה רבה

כל טוב

לכ' כמוה"ר ----. יצ"ו
רב הקהילה --- קנדה
שלומו ישגא לחדא,
מפאת קוצר הזמן הנני משיבו כעת בקצרה בלבד, ובע"ה בימים הקרובים ארחיב את היריעה. צירוף קטן לעשרה נדון כידוע באריכות בברכות (מז:-מח.) ורבו הפירושים וההכרעות לאין קץ ולאין תכלית. אבל לעניין הלכה כבר נשאל הריב"ש (סי' תנא) בנדון, ואחרי הבאת הדעות של המחמירים בדבר, הוסיף 'ומ"מ, אפילו לדברי המתירין בתפלה (ואני מפרש: ר"ת, בעל המנהיג ועוד), צריך שיהא בן דעת, ויודע למי מברכין, ולמי מתפללין, שיהא בן תשע, או בן עשר. כמש"כ ה"ר אלפסי ז"ל. או לכל הפחות, גדול מבן שש. אבל קטן מבן שש; אפילו הוא חריף, ויודע: למי מברכין, ולמי מתפללין; אינו כלום. שהרי לא הגיע לעונת הפעוטות. והרי הוא, כמי שאינו בן דעת. נאם נאמנך, יצחק בר רבי ששת'. ודבריו הביאם מרן בב"י (סי' נה). גם בעל אורחות חיים (הל' תפלה סי' עג) כתב 'נראה שעושין סניף מקטן אחד בשעת הדחק כמו אם אין בעיר מנין וכן דעת הראב"ד וכן נהגו בהרבה מקומות עכ"ל וכן כתב הכלבו (סו"ס יא) בשם הר"פ וגם בהגהות מיימוניות פ"ה מהלכות ברכות (אות ו) כתוב כן.
גם הרא"ש (סי' כ) והמרדכי (סי' קעב) כתבו בשם רבינו האיי גאון 'דקטן עולה למנין עשרה' ובעל המנהיג כתב (הל' דין מניין עשרה) 'ועוד כיון דקיימא לן כר' יהושע בן לוי מה לנו ולספר בלא ספר בידו יעשו ממנו סניף לעשרה וכן עיקר, כך קיבלת' בשם רבי' יעקב מ"כ בצרפת'. והרז"ה הרחיק לכת עוד יותר, כפי שממשיך שם בעל המנהיג ' הר' זרחיה הלוי ז"ל מגירונדא שמעתי שהיה מתיר שתי תינוקות לעשרה לתפי', והיה מדקדק מדקאמ' בתלמוד עושין אותו סניפין לעשרה ולא אמ' סניף, משמ' שני סניפין', אבל בקולא גדולה זו לא היה יכול בעל המנהיג להסכים, לכן דחה דבריו וכתב 'ולא נתיר'.
ואף שגאוני סורא רב שר שלום גאון, ורב נטרונאי ורב צמח ועוד, החמירו בנדון, ובגללם כתב מרן בשו"ע (סי' נה סע"ד) 'יש מתירין לומר דבר שבקדושה בתשעה וצירוף קטן שהוא יותר מבן שש ויודע למי מתפללין, ולא נראין דבריהם לגדולי הפוסקים', כל זה אינו אלא לכתחילה וללא סיבה, אבל בשעת הדחק, מפורש בדברי מרן עצמו בב"י אשר לו (שם) בשם כל אותם גדולים הנ"ל שיש להקל. וזה מה שכתב הרמ"א בהגהתו 'מיהו יש נוהגין להקל בשעת הדחק'. ועל אף שציין כמקור את דברי הרא"ש והמרדכי והגה"מ, כל אלו שלושת תלמידי מהר"ם מסתמכים על רבינו האיי גאון הבבלי ועוד רבים אתו כנ"ל. לכן לא מנהג קהילות אשכנזיות בלבד איכא קמן, אלא דעת גדולי רבותינו כולם, ובראשם הריב"ש ות מיימוני פ"ט מהלכות תפלה).
הם החמירו רק לכתחילה. אבל פשיטא שבשעת הדחק (שעליה לא דברו) יש לצרף קטן היודע למי מברכים למניין עשרה לתפלה, בפרט בגלות בארצות ובמקומות בהם יש קושי גדול להשיג מניין, ובלעדי הקטן יהיה בית-הכנסת מקום בו יאמרו דברי רבי יוחנן (ברכות ו:)'בשעה שהקדוש ברוך הוא בא בבית הכנסת ולא מצא בה עשרה מיד הוא כועס, שנאמר (ישעיהו נ') מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה'. וכל בר דעת יודע שהעדר מניין בקהילות קטנות הוא המרשם הבטוח ביותר להכחדת הקהילה ח"ו ולתהבוללות בין העמים ושם ישראל לא יזכר בהם ח"ו.
והלכה למעשה נהגו כך כל קהילות ישראל שבצפון-אפריקה, ואנו ואבותינו ואבות אבותינו עשינו הלכה למעשה לצרף קטן למניין עשרה בשעת הדחק עפ"י דברי כל אלו ענקי רבותינו הראשונים, ולא חששנו לאותם חכמי האחרונים שרצו להחמיר בדבר, והכל כדי לא לקיים 'והשימותי את מקדשיכם'. לכן יש לכ' לסמוך עליהם בשופי וללא כל חשש, להלכה ולמעשה.
ביקרא דאורייתא,
אליהו רחמים בן כמוהר"ר מאיר זייני שליט"א