כ"א אב תשס"ו

שאלה: המרחם על אכזרים

כבוד הרב שלום!

אני מבקש לחדד נקודה במאמר שלך מב' באב - "בין חיילים.. ":
כתבת "לכן מדין תורה אין שום מקום להתחשבות בחיי אחרים בשעת מלחמה המסכנת אותנו".
יש לי 2 שאלות:
1) האם שום התחשבות בכלל? למשל, אם ישנה בידינו האפשרות למחוק עיר שלמה, בפצצה אחת (למשל אטום) - עלינו לבצע זאת ללא היסוס? או שבכל זאת ישנה מידתיות מסוימת (ואם כן - מהי)?
2) מדוע ההסתייגות "המסכנת אותנו"? כיצד קובעים?

תודה מראש,
פבל.

תשובה:

לכ' פבל הי"ו
שלום וברכה,
אני משער שברור לך שדבריי נכתבו משום שפיקוד צה"ל שלח מאות חיילים למוות בטוח, ו'רק' בנס לא נהרגו יותר ממה שנהרגו. לאור זה יש להבין את מה שכתבתי.
לכן לעצם שאלתך הדין הוא כדלהלן: עלינו לעשות כל אשר ביכולתנו כדי שלא תיפול שערה אחת מאחינו. לכן אינני חושב שעלינו לזרוק פצצה גרעינית על לבנון, אבל אם האלוף שקדי היה עוזב את שיקוליו הפסידו מוסריים ודואג רק לאזרחי ולחילי מדינת ישראל, הוא היה מורה לחיל האוויר להטיל את הפצצות שיש בארסנל של צה"ל שהיו גורמות נזקים כה כבירים שהלחימה הייתה נפסקת מיד. וכאן העיקרון: עלינו לנקוט בכל צעד המסיים את המלחמה בנצחון מוחץ ומיידי כל פעם שיש בידינו יכולת כזו.
ואם אכן יום מן הימים לא תהיה ברירה אלא להטיל פצצה גרעינית - וחוששני שיום זה איננו בהכרח רחוק מאד לצערנו - גם בה נשתמש, אף אם לא 'נרוץ' לפתרון זה ללא צורך.
כל בר דעת מבין שככל שהמכה על האוייב מוחצת וקשה יותר, מצילים חיים לא רק אצלנו, אלא אף אצלם, כיון שהרשעים מבינים רק כוח ונכנעים מיד לפניו.
שה' יציל כל אחד ואחד מעמנו מכל צרה וצוקה ומכל פגע, ויגן עליהם בזכות אבותיהם הקדושים.
בברכה רבה,